ע"א 4141/21 רפאלי ואח' נ' ניב ואח'

אולי יעניין אותך גם

ביהמ"ש העליון קיבל חלקית ערעור בכירים בחברת "דן" בנוגע לפרסומים בפייסבוק (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטת עמית, כנפי-שטייניץ ורונן, 6.7.2022):

העובדות: 3 ערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ת"א 33240-12-17] בתביעת לשון הרע. המערערים הם בעלי תפקידים בכירים בחברת "דן" והמשיבים הם בעלי מניות ונהגים לשעבר ב"דן". התביעה במחוזי עסקה ב-12 פרסומים של המשיבים בפייסבוק. ביהמ"ש קמא בחן את הפרסומים וקבע כי המשיב 1 אחראי ל-10 פרסומי לשון הרע, כלפי המערערים 1,2 ו-5. התביעה נגד המשיב 2 נדחתה. ביהמ"ש קמא דחה את הטענה כי הפרסומים נעשו בכוונה לפגוע והורה למשיב 1 לפצות את המערער 1 ב-180,000 ש"ח, את המערער 2 ב-25,000 ש"ח ואת המערער 5 ב-40,000 ש"ח. המשיבים ערערו הן על אחריות המשיב 1 ביחס לחלק מהפרסומים והן על נושא היעדר פסיקת ההוצאות. המערערים ערערו על כך שלא הוטלה אחריות על המשיב 2 וכן ביחס לקביעה כי שניים מהפרסומים אינם כוללים לשון הרע. 

נפסק: יש לדחות את ערעור המערערים על כך שנקבע כי שניים מהפרסומים אינם "לשון הרע". ביהמ"ש המחוזי בחן בהרחבה כל אחד מהפרסומים ומצא כי בעשרה מהם יש לשון הרע וכי לא עומדת הגנה למשיב 1. במסקנה זו אין להתערב, הגם שלכאורה יש טעם בטענות המערערים לגבי שני הפרסומים האחרים. אין ממש בערעור המשיב 1 הנסב על עשרת הפרסומים לגביהם חויב בפיצוי עקב הוצאת לשון הרע. המשיב 1 לא העלה בערכאה קמא טענה נוסח "אמת דיברתי" ולא השכיל להצביע על חסינות כלשהי או על הגנה כלשהי העומדת לו על פי החוק. 

המערערים טענו כי היה מקום להטיל אחריות על המשיב 2 כמי שתיאם ושלט על הפרסומים. אכן, נראה כי המשיב 2 הילך על קו הגבול והיה כפסע מהטלת אחריות עליו, אם כמעוול בצוותא לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אם כ"משתף עצמו" או "מסייע" לפי סעיף 12 לפקודה זו. אך בשורה התחתונה אין להתערב בממצאי העובדה של ביהמ"ש קמא ולמסקנתו לפיה לא הוכחה השפעה כה ניכרת של המשיב 2 על המשיב 1. יש לדחות את ערעור המשיב 2 על כך שלא נפסקו הוצאות לזכותו. יש לדחות את הערעורים בנושא ההוצאות שכן אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך. ביהמ"ש קמא קבע כי פרסומי המשיב 1 לא נעשו בזדון. קשה לקבל את התרשמות זו של ביהמ"ש קמא. ראשית, הפרסומים אינם בבחינת "הבעת כאב" גרידא של המשיב 1, אלא ניסיון שקוף ובוטה ללחוץ על חברת דן, באמצעות המערערים, לשלם סכומי כסף נוספים מעבר למה שנפסק בהליכים בין הצדדים. שנית, התמונה המצטיירת היא של רדיפה אובססיבית, כמעט יום-יומית אחרי המערערים, ובמסע הכפשה המתנהל על ידי המשיב 1 במספר קבוצות פייסבוק.

בנקודה זו יש לקבל את ערעור המערערים.המשיב 1 טען כי מדובר בתביעת השתקה, אך הדין עם המערערים גם בנקודה זו. בפסק דינו של ביהמ"ש קמא יש סתירה פנימית. הוא מצא כי המשיב 1 אחראי לעשרה פרסומים שקריים, כוזבים בעליל. משנמצאו פרסומים אלה שקריים, קשה להלום כי מדובר בתביעת השתקה, על אף פערי הכוחות בין הצדדים. גם המשיב 1 לא טמן ידו בצלחת, ואף הוא יזם מספר הליכים כנגד מי מהמערערים, לרבות תביעת לשון הרע. המערערים לא מצאו תרופה אחרת מאשר הגשת תביעה, על מנת להפסיק את זרם הפרסומים המכפישים, כאשר המשיב 1 חוזר ומבהיר שאין בדעתו לחדול ממעשיו. ניתן לומר כי המערערים נגררו בעל כורחם להגשת התביעה, ולא עמדה בפניהם דרך אחרת כגון בקשה מהמשיב 1 כי יחדל מהפרסומים או יביע התנצלות בגין הפרסומים. ערעורי המשיבים נדחים על כל חלקיהם. ערעור המערערים מתקבל בשתי נקודות: הפרסום נעשה על מנת ללחוץ על דן ואין מדובר בתביעת השתקה. למרות זאת, ובהתחשב בסכום הנכבד שכבר נפסק לחובת המשיב 1, אין ליתן "תרגום" אופרטיבי כספי לקבלת הערעור בנקודות אלה, ולפסוק מעבר לסכומים שנפסקו על ידי ביהמ"ש המחוזי.