ת"א 56502-01-17 סדובסקי נ' לחיאני ואח'

אולי יעניין אותך גם

נדחתה תביעת לשון הרע נגד חברתה לכיתה של תאיר ראדה ז"ל ועורך דינה (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט מוטי פירר, 27.2.2022):

העובדות: פסק-דין בתביעה שכנגד, המשלים את פסה"ד שניתן בתביעה העיקרית. עניין שני ההליכים בטענה לפרסום לשון הרע. הנתבעת היא חברתה ובת כיתתה לשעבר של הנערה תאיר ראדה ז"ל. התובע הוא ד"ר לנטורופתיה הסבור כי זדורוב אינו הרוצח האמיתי של ראדה והוא אף פעיל בקבוצת פייסבוק המוקדשת לכך. בתביעה העיקרית הנתבעת טענה כי התובע מוביל מסע הסתה והכפשה כנגדה, תוך שהוא מצביע עליה כמעורבת ברצח. ביהמ"ש קיבל חלקית את תביעת הנתבעת והורה לתובע לפצות אותה בסכום של 30,000 ש"ח. הנתבע ייצג את הנתבעת בהליך המשפטי בתביעה העיקרית ואף בתביעה שכנגד. עניינה של התביעה שכנגד במספר פרסומים, שליוו את הגשת התביעה העיקרית, אשר פורסמו על-ידי הנתבע (לטענת התובע בשליחות הנתבעת), שהתובע טוען כי הם לשון הרע נגדו.

נפסק: הפרסום הראשון הוא ידיעה המסקרת את הגשת התביעה העיקרית, שפורסמה ב"ישראל היום", בה צוטטו מספר משפטים מכתב התביעה. הפרסום השני הוא פוסט שפרסם הנתבע בדף הפייסבוק העסקי שלו בנוגע לתביעה העיקרית. הפרסום השלישי עוסק בדברים שאמר הנתבע בתוכנית בגלי צה"ל, בה חזר על עיקרי הטענות בתביעה העיקרית. אין חולק שכלל הפרסומים אותם מייחס התובע לנתבעים משקפים נכונה את האמור והנטען בתביעתה העיקרית של הנתבעת ואף התובע איננו טוען כי הפרסומים חורגים מהמתואר בגוף התביעה. אולם, לטענת התובע, פרסומים אלו באו לאוויר העולם בטרם הומצאה לו התביעה ועל כן הם אינם חוסים תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע (שעניינו בפרסום דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בהליך המשפטי). לפי סעיף 13(5) לחוק, החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, הוא חיסיון מוחלט, הפורש את כנפיו אף על פרסומים שקדמו לפתיחת ההליך, ובלבד שיש קשר ברור ביניהם, כדוגמת מכתב התראה הנשלח בטרם הגשת תביעה. 

דין התביעה נגד הנתבעת להידחות. אף לא אחד מהפרסומים מושא התביעה נעשו על-ידה. אשר לטענה כי הנתבע פעל בשליחותה ועשה את הפרסומים בהוראתה – הרי שמדובר בטענה עובדתית הדורשת הוכחה, והתובע לא השכיל להביא ולו כל ראיה לכך. העובדה שהנתבעת מסרה חומרים לעורך דינה לצורך בחינה והיערכות להגשת התביעה, אין בה כדי להקים חבות בגין לשון הרע. הפרסום ב'ישראל היום' נעשה בפועל על ידי עיתונאי ועל ידי מערכת העיתון. לא הובאה ראיה לכך שהנתבע הוא זה שהביא את תוכן הפרסום לידי העיתונאי ובכך גרם לפרסומו. הפרסום בפייסבוק, כמו גם הדברים שאמר הנתבע בתכנית הרדיו ב'גלי צה"ל', קדמו להמצאת התביעה לידי התובע, ועל כן אינם עומדים בתנאי הגנת סעיף 13(7). עם זאת, אף אם מדובר בפרסומים הפוגעים ומכפישים את התובע ואף עלולים לעשותו מושא ללעג ולבוז, הרי שהם זוכים להגנת סעיף 15(10) לחוק, העוסק בפרסום שנעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. הפרסומים שפרסם התובע כנגד הנתבעת, ולמצער חלקם, אכן מהווים לשון הרע, כפי שנקבע בפסק הדין בתביעה העיקרית. אכן, לא מן הנמנע כי ההגנה על שמה הטוב של הנתבעת לא הייתה הסיבה בלעדיה אין לפרסום, וכי הנתבע או משרדו נהנו גם הם מהחשיפה התקשורתית ומהעניין הציבורי. אולם אין בכך כדי לגרוע בנסיבות העניין מתחולת ההגנה, ואין בכך כדי לקבוע כי הפרסום נעשה שלא בתום לב. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות בסך 16,000 ש"ח.