ת"א 28120-03-18 פלוני נ' Google LLC ואח'

אולי יעניין אותך גם

אין לחייב את גוגל להסיר את הפרסומים בכל העולם, אלא לגולשים מישראל בלבד (פסק-דין, שלום ת"א, השופט עדי הדר, 5.9.2021):

העובדות: תביעה לצו עשה ולחיוב בפיצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות, עקב פרסום תכנים המייחסים לתובע מעשים פליליים. הנתבעות טענו להיעדר יריבות, שכן אינן יוצרות התכנים ומשום שאין להטיל על חברה זרה להסיר את הפרסומים כאשר אין היא יכולה להכריע בדבר חוקיותם. הנתבעת טענה כי הקשר היחיד שלה לפרסומים הוא בטענת התובע כי קישורים לפרסומים מופיעים במנוע החיפוש שלה, וכי הסכסוך האמיתי הוא בין התובע למפרסמים.

נפסק: השאלה האם יש מקום לחייב את הנתבעת בגין הפניה במנוע החיפוש לפרסום מזיק נטען נדונה בעניין סביר [ע"א 44711-11-14]. בפרסום נשוא המחלוקת יוחסו לתובע מעשים חמורים ביותר. מתשובות הנתבעת עולה שהנתבעת מיישמת את הלכת סביר. לכן, גם כאשר פרסום מייחס לפונה לנתבעת מעשים חמורים, היא לא תסיר הפרסום ללא צו שיפוטי, ככל שלא ניתן לקבוע כי הפרסום הוא בגדר "מקרה מובהק שבו היה ברור כי הפרסום המעוול מקורו בטעות. תוכנו שגוי בעליל והוא מעוול כלפי" הניזוק. הדרך לשינוי הלכת סביר, אותה קבע ביהמ"ש המחוזי, אינה באמצעות בימ"ש שלום, כציפיית התובע.

הפסיקה מבטאת רצון לאזן בין הזכות לשם טוב ובין חשיבות השירות שמספקת הנתבעת לציבור הרחב למימוש זכות היסוד לקבלת מידע. אל מול הפגיעה בתובע עד הגשת תביעה מתאימה לבימ"ש, יש להביא בחשבון הנזק החברתי שייגרם אם הנתבעת תסתיר מהציבור מידע, רק בגלל שהנפגעים מהפרסום דרשו ממנה להסתיר הפרסום. פרשנות התובע את הלכת סביר אינה נכונה. העובדה שהפרסום המקורי הוסר על-ידי יוצרו, וכל שנותר הוא פרסומי "מעתיקנים", והתובע טוען כי אינם נכונים, אינה מובילה למסקנה שהטענות בעניין התובע הינן בגדר "מקרה מובהק שבו היה ברור כי הפרסום המעוול מקורו בטעות. תוכנו שגוי בעליל והוא מעוול כלפי" התובע, כפי שהיה בעניין סביר [עניין ברבי - ת"א 67847-03-18; עניין דרוקר - ת"א 39830-09-17].

על הנתבעת לבצע בדיקה, לפי ההלכה שנקבעה בעניין סביר. אם לא תיישם את הלכת סביר, היא עלולה לחוב באחריות נזיקית. אולם, סירוב הנתבעת להסיר ההפניות במקרה זה, ללא הכרעה שיפוטית, תואמת את הלכת סביר שכן אין מדובר באותו מקרה מובהק כפי שנקבע שם. במקרה שניתן לזהות המפרסמים, ככל שהנתבעת עומדת בציפייה ממנה לבצע בדיקה בסיסית של הדברים, ומתברר בדיעבד שהמקרה אינו נכנס לגדר החריג בעניין סביר, אין מקום לקיים דיון בסוגיה אם הפרסום מהווה עוולה נזיקית, ללא צרוף המפרסמים כנתבעים לצד הנתבעת. במקרה שלא ניתן לזהות המפרסמים, עולה קושי רב לקיים דיון בסוגיה אם הפרסום מעוול, במעמד הנתבעת בלבד, וככל שהנתבעת ביצעה הבדיקה הבסיסית ולא חרגה מהלכת סביר, הסעד היחידי שעומד לתובע הוא סעד ההסרה. יש לדחות את הטענה לאחריות נזיקית של הנתבעת.

האם יש להורות לנתבעת להסיר הפניות לפרסומים בעניין התובע? הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בעניין הסרת הפרסומים. אולם התברר שקיימת מחלוקת לגבי היקף ההסרה. כאשר זהות המפרסם ידועה, והוא מתנגד להסרת הפרסום, ולא מתקיים החריג על פי הלכת סביר, אין מנוס מצרופו של המפרסם כבעל דין, בטרם ביהמ"ש ייתן צו להסרה. אולם, כאשר לא ניתן לזהות המפרסם, יש ליתן צו להסרה בנסיבות המתאימות. לנתבעת אין כלים לחקירת התובע ולכן בנסיבות כאן הנתבעת נהגה נכון כאשר המתינה להכרעת ביהמ"ש והיא אכן נתנה הסכמתה להסרת הפרסומים מיד בתחילת ההליך. דרך המלך לבירור תוכן פרסומים היא באמצעות המצאת כתב התביעה ליוצרי הפרסומים, או למפרסמים, כדי ליתן להם יומם. 

בתובענה זו, לנוכח הסכמת התובע והנתבעת, ביהמ"ש נתן צו להסרת חלק מהפרסומים, ללא שנתן לגברת האלמונית שמייחסת לתובע אותם מעשים חמורים את יומה. אולם, אותה גברת לא הזדהתה, התובע העיד שאינו יודע מי היא ואין במי מהפרסומים פרטי זהותה באופן שהיה מאפשר לתובע לצרף אותה כנתבעת, לצורך בירור המחלוקת העובדתית. במצב דברים בו מפרסמים אינם מזדהים, וכאשר על פי הדין כיום אין כלים משפטיים המאפשרים זיהויים, יש לביהמ"ש סמכות בנסיבות המתאימות להסיר פרסומים, לפי סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, ללא צורך בהכרעה האם הפרסום כוזב. 

אשר להיקף הסרת הפרסומים ממנוע החיפוש - התובע ביקש לחייב את הנתבעת להסיר הפרסומים מכל כתובות המשתמשים בעולם, ולא רק ביחס לכתובות ישראליות. יש לדחות בקשה זו. על ביהמ"ש לנהוג בריסון ובמתינות לעניין אופן הסרת הפרסומים ממנוע החיפוש של הנתבעת. קל להבין את ההשלכות החמורות שעלולות להיות להתיימרות בימ"ש בישראל לחייב הנתבעת לפעול בהתאם להוראותיו ביחס לכל הגולשים במרשתת בעולם. ככל שהתובע מעוניין להחיל הוראות בימ"ש זה על אתרים זרים ביחס לכל כתובות המשתמשים בעולם, היה עליו לבקש המצאה מחוץ לתחום, או לאשר המצאה למורשה בישראל. גם מסיבה זו, אין לחייב הנתבעת להסיר ההפניה לחלוטין, ללא מיצוי הניסיון לצרף האתרים הזרים כנתבעים ומתן הכרעה בשאלה אם הפרסום כוזב. התובע יישא בהוצאות בסך 30,000 ש"ח.