ע"ח 25897-01-20 עמותת ועשית הטוב והישר נ' נוה ואח'

לא כל תוכן של טלפון חכם הוא בבחינת מידע רגיש המחייב רישום כמאגר מידע (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט ציון קפאח, 27.1.2020):

העובדות: ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בת"א, שדחה את בקשת המערערת לביטול / צמצום צווי איסור פרסום בנוגע למידע שהועתק מהטלפונים הניידים של המשיב. בהחלטה נקבע כי יש להתיר פרסום התכתובות בין המשיב לשופט אורנשטיין, אך נדחתה הבקשה לפרסם את כל החומר מהטלפונים. המערערת טענה, בין היתר, כי המידע שבטלפון הוא מאגר מידע שלא נרשם כחוק ולכן החומר מותר בפרסום. ביהמ"ש קמא דחה טענה זו. מכאן הערעור.  

נפסק: על המערערת מוטל הנטל לשכנע שיש להסיר את צו איסור הפרסום. המשוכות הניצבות בפני המערערת בלתי עבירות. תחילה יש לברר זהות צדדי ג' שמידע עליהם מצוי בטלפונים. זאת ניתן לעשות רק לאחר "חדירה" לטלפונים ומהלך זה כרוך בצו שיפוטי מתאים. גם מתן צו כאמור כרוך בקשיים משפטיים לא מבוטלים ובהם נסיבות הימצאות הטלפונים ברשות המשטרה אגב ביצוע עבירות לכאורה ואפשרות הפגיעה בפרטיות.

רבות נכתב על הטלפון הנייד ורגישות התכנים המצויים בו. אשר לטענת המערערת כי מדובר במאגר מידע שאי רישומו כחוק מוליך לחשיפתו לעין כל - חוק הגנת הפרטיות ותקנותיו כוננו לפני קרוב ל-4 עשורים, בין היתר כדי להגן על המידע הרגיש האגור במאגרים ולמנוע את חשיפתו לשימוש שלא לפי דין. ניתן להצביע על 3 תנאים מצטברים על מנת שמידע מסוים יעמוד בהגדרת ״מאגר מידע״ לפי החוק. מבחן טיב המידע, מבחן אופן החזקת המידע ועמידה באחד התנאים המנויים בסעיף 8(ג) לחוק.

סעיף 13(א) לחוק קובע כי כל אדם זכאי לעיין במידע המצוי בפנקס מאגרי המידע ובלבד שהמידע מתייחס אליו ובסייגים הקבועים בחוק. על הזיקה שבין המידע לבין האדם שהמידע נסוב אודותיו מלמד גם סעיף 14(א) לחוק – "אדם שעיין במידע שעליו ומצא כי אינו נכון...". אכן, המשיב חבש מספר כובעים, הן כאדם פרטי והן בתפקידיו הציבוריים. אולם, לא הוצגה ראשית ראי, כי המשיב פעל באופן "מחזורי וקבוע" כהגדרת הפסיקה על מנת ללקט מידע אודות אחרים. לא הוצגה כל תשתית לפיה המידע האצור בטלפונים הניידים, שטיבו אינו ידוע, נועד לתכלית שברישום מאגר מידע. המתווה המשפטי המוצע על ידי המערערת יוליך לתוצאה שאין להלום, לפיה כל תוכן של טלפון חכם הינו בבחינת מידע רגיש ומשכך מתחייב רישומו כמאגר מידע.

מלכתחילה נאמר בדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות כי יש להוציא מהגדרת "מאגר מידע" מחשבים אישיים, שכן זוהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. ברי כי בחלוף השנים ועם התקדמות הטכנולוגיה הפך הטלפון החכם למחשב אישי לכל דבר וענין ומכאן שהדברים האמורים בהצעת החוק יפים גם לטלפון חכם. הטענה כי יש לחשוף לעיני כל מאגר מידע שלא נרשם כחוק אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק. 

על ההיבט הפלילי האצור בטלפונים שנתפסו, אם ישנו כזה, מופקדת משטרת ישראל, בכללים אשר נקבעו בחוק. ככלל, המידע האצור בטלפונים חכמים אינו מאגר מידע כהגדרתו בחוק. אין כלום בין אי-רישום מאגר מידע לבין חשיפתו לעיני כל. הערעור נדחה.