רע"א 1239/19 שאול ואח' נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ

פעולת "שיתוף" היא פרסום, אך לא "לייק" (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים ברק-ארז, מזוז ווילנר, 8.1.2020):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 35757-10-16], שקיבל חלקית את ערעור המשיבה על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 19430-10-16], שדחה תביעת לשון הרע שהגישה המשיבה נגד המערערים. המשיבה מוציאה לאור מקומון בר"ג וגבעתיים. המערערים נחשפו בפייסבוק לפרסומים של אחרים בגנות המקומון, ובחרו ללחוץ על כפתורי ה"חיבוב" (LIKE) וה"שיתוף" (SHARE) בהתייחס לפרסומים אלה. פעולה זו הובילה להצגת הפרסומים בפני חברי המערערים בפייסבוק.

ביהמ"ש השלום קבע כי הפרסומים המקוריים מהווים לשון הרע, אך כי "שיתוף" או "לייק" שנעשים על-ידי אדם ביחס לפרסום שכתב אחר אינם מהווים "פרסום" לשון הרע, וזאת בניגוד לכותב הפרסומים המקוריים. ביהמ"ש המחוזי קיבל חלקית את ערעור המשיבה וקבע כי שיתוף ייחשב כפרסום, אך פעולת לייק לא תיחשב כפרסום. נקבע כי המערערים ישלמו 5,000 ש"ח כפיצוי עבור שיתוף אחד הפרסומים. מכאן בקשת רשות הערעור. ביהמ"ש העליון החליט לדון בבקשה כבערעור.

נפסק: האם פעולות השיתוף והלייק עולות כדי "פרסום" כמובנו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965? חרף השינויים בזירה התקשורתית, דיני לשון הרע כפי שהם מעוגנים בחוק נותרו בלא שינוי של ממש. אין בכך כדי לומר שעקרונות החוק אינם רלוונטיים לעידן הנוכחי. הבסיס, שהוא איזון זהיר בין הזכות לחופש ביטוי לבין הזכות לשם טוב, נותר בעינו.

נקודת המוצא היא כי החוק חל גם על פרסומים באינטרנט. ביהמ"ש העליון כבר קבע כי בהעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע, יש להחילם על פרסומים ברשת בשינויים המתחייבים, ולא להניח קיומה של לקונה. החלה זו צריכה להתחשב במאפיינים השונים של האינטרנט. יש לתת את הדעת לכך שרשתות חברתיות הפכו להיות זירה מרכזית של מידע ודעות, מעין "כיכר העיר" מודרנית. יש לנקוט משנה זהירות ולהימנע מפרשנות שתייצר אפקט מצנן המרתיע מפני התבטאות לגיטימית וחופשית באינטרנט.

ההגדרה למונח "פרסום" בחוק היא רחבה וטומנת בחובה התייחסות לפרסום שנעשה בדרכים רבות – החל מדרכים "מסורתיות" של פרסום בעל-פה, בכתב או בדפוס, דרך אמצעים מופשטים יותר של ציור, תנועה וצליל, וכלה ב"כל אמצעי אחר". לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע. השאלה המתחדדת במקרה זה נוגעת לפעולות שאינן יוצרות מסר חדש ועצמאי ושעיקר מטרתן היא להתייחס לתוכן שפורסם על ידי משתמש אחר ברשת או להדהד אותו.

יש מקום לאמץ את הפרשנות שהוצגה בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהתקבלה גם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה יש להבחין בין פעולת השיתוף לבין סימון הלייק (או סימני "תחושה" דומים) ולקבוע כי רק הראשונה עולה כדי פרסום כמובנו בחוק. פעולת השיתוף יוצרת מעין "עותק" של הפרסום העוולתי, שיוצג לחברי המשתף ברשת החברתית. מדובר אפוא בפעולה של חזרה על פרסום מסוים החושפת אותו למשתמשים נוספים, שאולי לא נחשפו לפרסום המקורי. פעולה של שיתוף עשויה להקנות לפרסום מסוים תפוצה נרחבת ותהודה רבה, ובכך לתרום להפיכתו ל"ויראלי". מנגד, קשה לראות בסימון לייק יצירת "עותק" של הדברים וחזרה עליהם.

ההכרה בפעולת שיתוף כפרסום מעלה גם הסתייגויות וחששות כמו: חשש מפני "תביעה בררנית" (הגשת תביעה דווקא נגד משתפים נטולי אמצעים); חשש מפני תביעות השתקה היוצרות "אפקט מצנן" כלפי התבטאות לגיטימית; וחשש מפני הצפת בתי המשפט. המענה העיקרי לחששות מצוי במנגנונים "מאזנים" המובנים בתוך חוק איסור לשון הרע, בדמות ההגנות וההקלות הקבועות בו, כמו גם במנגנון חיצוני – הדוקטרינה הכללית של איסור שימוש לרעה בהליכי משפט.

ההסדרים שבחוק עוצבו במטרה לאזן בין חופש הביטוי מחד לבין זכותו של אדם לשם טוב מאידך. הטלת אחריות בנזיקין על אדם שבוחר ביודעין לשתף במידע דיבתי, לצד הפעלת ההגנות וההקלות הקבועות בחוק כמו גם החלת כלים דיוניים שעניינם איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, היא בגדר איזון נכון. לעומת זאת, קביעה לפיה גם פעולה המתמצת בהבעת רגש מסוים כלפי ביטוי תיחשב כפרסום תחת חוק זה, חורגת מגדרו של איזון זה ועלולה להוביל לאפקט מצנן משמעותי ובלתי רצוי על השיח החופשי ברשתות החברתיות. הערעור נדחה.