ת"ק 7353-05-19 אברמוביץ נ' לוי

פרסום תמונת פלג גופה התחתון של התובעת, בטייץ מנומר ויחד עם כיתוב פוגעני, אינו יכול להיחשב כלשון הרע (פסק-דין, תביעות קטנות נתניה, הרשמת אפרת רחלי מאירי, 22.10.2019):

העובדות: תביעה בעילות לשון הרע ופגיעה בפרטיות. התובעת מנהלת בלוג אופנה למידות גדולות והעצמת דימוי גוף חיובי לנשים (בשם "פלוסיות"), לו כ-3,000 עוקבים. לתובעת נודע, מאחת העוקבות בבלוג, שבקבוצת פייסבוק בשם "אהבה, סקס ומה שביניהם", לו כ-27,000 חברים, התפרסמה תמונת פלג גופה התחתון של התובעת, בטייץ מנומר, יחד עם כיתוב פוגעני. 

התובעת טענה, בין היתר, כי התמונה מזוהה עמה מאוד, שכן היא מהווה את אחד מסימני ההיכר של הבלוג. לטענתה הפוסט הפך ויראלי ברשת והנתבע, שביצע את הפרסום, התנער מאחריות. הנתבע טען כי הוא חבר בקבוצה סגורה בפייסבוק שמטרתה הומור וכי מדובר בפוסט הומוריסטי שלא נועד לפגוע באדם מסוים, בוודאי שלא בתובעת שכלל לא הכיר עובר לתביעתה. לטענתו את התמונה איתר ובחר באקראי בחיפוש פשוט בגוגל תמונות ואף חתך את חלק הגוף העליון כדי שלא ניתן יהיה לזהות את המצולם. 

נפסק: התמונה שפורסמה היא תמונה חצויה של התובעת, ללא פניה או ציון שמה. הנתבע אינו מכיר את התובעת או את הבלוג שלה. מדובר בתמונה שהופצה על ידי התובעת באתר שלה ולכן ניתן היה לאתר אותה באמצעות מנוע חיפוש. לתובעת אין יכולת שליטה על תפוצת התמונה וכל דכפין יכול לראות אותה. דומה כי התמונה כשלעצמה איננה מושא תביעתה של התובעת, בשים לב לכך שמדובר בפלג גופה התחתון הלבוש במכנסיים ולא ניתן, ברמה האובייקטיבית, לשייך את התמונה לתובעת, אלא אם גולש מכיר את הפרסונה או את הבלוג של התובעת, וגם אז עליו תחילה להכיר את מקור התמונה על מנת לזהות את התובעת עצמה.

לשון הרע יכולה להיות כל אמרה או הודעה או הפצת מסר לאדם נוסף זולת הנתבע ופרסום דברים בקבוצת הפייסבוק עשוי להיות פרסום לשון הרע. רק מי שהכיר את התלבושת המנומרת של התובעת, או נחשף לתמונתה המלאה בבלוג שלה, יכול היה להגיע לזיהוי דמות, כמו בעלה של התובעת החבר בקבוצת "אבא פגום", שנחשף אף הוא לתמונה, או חברתה שהיתה משויכת לשת הקבוצות. בכך יש ממש בטענת הנתבע כי כל אלו אשר התנצלו בפני התובעת והסירו את התמונה, לא ידעו שמדובר בתובעת אלא לאחר שהיא גילתה להם וביקשה להסיר את התמונה. 

מי שמכיר את התובעת יודע שהאמור נרשם בבדיחות הדעת וכי אין בינו לבינה דבר. הנתבע אינו מכיר את התובעת ומשכך לא יכול היה לייחס לה תכונות מסוימות פרי דמיונו. הנתבע היה מוכן להסיר את התמונה ואכן זו הוסרה לאחר זמן לא רב. התחושה שמדובר בתמונה שלך שאתה מזהה בוודאות וכי עשו שימוש בתמונה שלך למטרת בדיחה, במקום בו אתה חי ומתנהל, היא מובנת מההיבט הפסיכולוגי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי, שלא בהכרח תואם את המציאות האובייקטיבית, וזוהי עילת התביעה בפועל. פגיעותה של התובעת היא לא בשל המשקל אלא בשל לקיחת התמונה ללא רשותה למטרה אחרת שלא לשמה פורסמה. הכעס שעוררה הבדיחה על חשבון דבר השייך לה, עת הנתבע ערך וחתך את התמונה שלה, היא מובנת לכל נפש וכל אדם. ואולם, זוהי תחושה סובייקטיבית שכל אדם יחוש בה אומנם, אולם לא כולם יקראו זאת כפי שאותו נפגע קורא זאת.

הקורא הסביר יבין שהאמירה נאמרה בבדיחות הדעת ואין בה לשון הרע ביחס לתובעת, אלא אולי למכנסי התובעת ללא קשר לזהות התובעת או משקלה. המקרה אינו נכנס בגדר לשון הרע כמשמעו בחוק, עם כל ההבנה לעלבון התובעת. בית המשפט מוקיע את התנהגותו של הנתבע. המקרה אף אינו מקים פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות. קיים קושי להגדיר איבר בגוף האדם "כאדם" שתמונתו הופצה ברבים. אדם פירושו בן המין האנושי והכוונה היא ליישות עצמאית, שניתן להכירה ולזהותה. איבר הוא חלק מאדם. הוא לא "אדם". הביזוי כאן הוא לא ביחס לתובעת כאדם, אלא לאיבר בגוף האדם בדמות אישה או ליתר דיוק למכנסיים שלובשת אישה.

אין להיעתר לתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. עם זאת, התביעה לא נולדה בחלל ריק ואיננה קנטרנית, והיתה ראויה לבוא לעולם. על הנתבע לפצות את התובעת חלקית בגין ההוצאות הריאליות. בשים לב לכך שרק תושייתה הובילה להסרת התמונה ומזערה את הנזק. הנתבע ישתתף ב-125 ש"ח מהאגרה ששילמה התובעת (מחצית).