רע"א 4243/19 Google LLC נ' ברם ואח'

תימשך הבקשה לאישור ייצוגית נגד גוגל על מעקב אחר הרגלי גלישה (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטת ענת ברון, 16.7.2019):

העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [ת"צ 63902-12-17], שדחה את בקשת המבקשת לסלק על הסף את הבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהופנתה כלפיה. המשיב 1 הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת ונגד המשיבה 2 (Apple). בבקשה נטען כי המבקשת התקינה Third-Party Cookies על-מנת לעקוב אחר הרגלי הגלישה של חברי הקבוצה (שהשתמשו בדפדפן "ספארי" של חברת Apple) וזאת במטרה למכור מידע אודות המשתמש לצדדים שלישיים ולצורך הפקת הכנסות מפרסומות.

המבקשת טענה כי המשיב לא טרח לפרט בבקשת האישור כיצד התובענה באה בגדר איזה מהפרטים שבתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיוון שעל הפרק שאלות בעלות חשיבות בנוגע להגדרת יחסי עוסק-לקוח, שמן הראוי לבררן לגופן, דין בקשת הסילוק להידחות. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא היא שהכלי הדיוני של סילוק על הסף שמור למקרים קיצוניים שבהם ניכר על פני הדברים כי "אין בבקשה ולא כלום", שבקשת האישור אינה אלה "בקשת סרק", או מקום שבו מועלית טענת הגנה השומטת את הקרקע מתחת לבקשת האישור כולה. בהינתן המדיניות "הנוקשה" שחלה ביחס לבקשות לסילוק על הסף, מטבע הדברים זו גם אמת המידה שחלה על בקשת רשות ערעור על החלטה שדוחה בקשת סילוק. וממילא הלכה היא כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות דיוניות בנוגע לאופן ניהול ההליך. אין הצדקה לסטות מהנחות יסוד אלה במקרה זה.

השאלה אם מערכת היחסים הנטענת בין גוגל לקבוצה המיוצגת אכן נכללת בגדר פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות היא סוגיה נכבדה, שדורשת בירור עובדתי ומשפטי מעמיק. בנסיבות אלה, נראה כי בדין נמנע ביהמ"ש מלהכריע בה באופן מקדמי ונפרד מהדיון בבקשת האישור, שהוא כשלעצמו הליך מקדמי; ובכל מקרה מדובר בהחלטה שמצויה בגדרי שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, שלא נמצא טעם להתערב בה. ההחלטה מתמצה בכך שמדובר בסוגיה שאינה מתאימה למסגרת הדיונית של סילוק על הסף.