ת"א 47885-04-17 דבוש נ' דביר

אף שהפרסומים בפייסבוק הוצגו זמן קצר ובחשיפה נמוכה, התובעת נפגעה מהפרסום והיא זכאית לפיצוי (פסק-דין, שלום צפת, השופט רונן פיין, 5.2.2019):

העובדות: תביעת לשון הרע שעילתה בארבעה 'פוסטים' ברשת החברתית פייסבוק. הנתבעת היא גרושתו של בנה של התובעת. התובעת טענה כי הנתבעת פרצה לחשבון הפייסבוק של בנה ופרסמה את הפוסטים כאילו נכתבו בשמו. הנתבעת טענה, בין היתר, כי כתבה את הפרסומים במצב של לחץ כבד וכי כוונו נגד בנה של התובעת ולא נגדה.

נפסק: הנתבעת טענה כי דף הפייסבוק היה נגיש לשימוש משותף שלה ושל בנה של התובעת במחשבם הביתי. עדותה בעניין היתה אמינה וסבירה. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה ל"פריצה" לחשבון הפייסבוק של בנה ואין לקבל את טענתה לפגיעה בפרטיות.  

ארבעת הפוסטים הועלו בהפרש של דקות האחד מהשני. כל פוסט כולל מסר ומסר דיגיטלי המבטא רגש (אימוג'י). דין התביעה להתקבל בחלקה. לא נותרה מחלוקת כי הנתבעת היא שפרסמה את ארבעת הפוסטים. יש להחריג את הפרסום השני שאינו מזכיר את התובעת כלל. לפי מבחן אובייקטיבי, הפרסומים עונים להגדרת לשון הרע. שלושת הפרסומים מייחסים לתובעת התנהגות שלילית של אם המבקשת את רעת ילדיה או שעושה הכל על-מנת שיתגרשו. האדם הסביר הקורא את הפרסומים סבור כי בנה של התובעת כתב אותם וקרא תיגר פומבי כנגד אמו.

מדובר בפרסום בכתב שהיה אמור להגיע לאדם זולת התובעת עצמה, שכן הפרסומים כולם ברשת החברתית פייסבוק, שם גם כאשר מדובר בדף פרטי ניתנת לחברים אפשרות להגיב על הפרסום או לשתף אותו. לפיכך, התקיים יסוד ה"פרסום" הקבוע בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. אין מדובר בפרסומים מוצרים ולכן לא עומדת לנתבעת ההגנה בסעיף 13 לחוק. לנתבעת לא עומדת הגנת סעיף 14 לחוק בדבר אמת בפרסום, שכן עצם הכתיבה נעשתה תוך התחזות לבנה של התובעת. מאותו הטעם, לא עומדת לנתבעת אף הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק.

הפסיקה בעניין מור [רע"א 4447/07] קבעה כי יש לפרש וליישם את דיני לשון הרע במרחב הווירטואלי באופן שונה ובהתאם ל"שינויים המתחייבים" שיש בהם כדי לשקף את ההכרה הייחודית במדיום מחד, ושמירה על הערכים המוגנים בדיני איסור לשון הרע מאידך. במובדל מהבעת דעה בדרך של "תגובית", הנבלעת בין רצף של תגוביות, הרי שהפרסומים נשוא התביעה, שנכתבו כפוסטים על ה'קיר' בדף הפייסבוק, אינם בבחינת זוטי דברים [עניין ו.ק. - תמ"ש 18304-07-14]. 

התובעת ביצעה צילום מסך של הפרסומים ועמדה לה האפשרות (לכל הפחות באמצעות בנה) המיידית להסרתם ולמניעת הפצתם. משלא נטען כי הנתבעת התבקשה להסיר את הפרסומים, סביר להניח כי בנה של התובעת פעל להסרת הפרסומים כשעה לאחר פרסומם. מדובר בהיקף פרסום מצומצם יחסית. הנתבעת הביעה בסופו של דבר חרטה, הכירה בחומרת מעשיה והודתה בכך. התנצלות הנתבעת אינה הופכת את הפרסומים ל"זוטי דברים", אך מהווה שיקול לקולא.

התביעה הוגשה שנתיים לאחר הפרסום וללא פנייה מוקדמת לנתבעת. נסיבות ההגשה גורמות להרגשת אי-נוחות בנוגע למטרה האמיתית העומדת מאחורי הגשת התביעה. אין בכך כדי להצדיק את הפרסומים, אך ניתן ללמוד מכך על עוצמת הפגיעה בתובעת וכפועל יוצא הדבר ישפיע על הפיצוי הכספי. הנתבעת תפצה את התובעת ב-20,000 ש"ח וכן תישא בהוצאות בסכום כולל של 5,000 ש"ח.