עמ"נ 11846-01-17 טראקס מערכות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו

אולי יעניין אותך גם

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת מיכל אגמון גונן, 11.4.2018): לא ניתן לסווג את המערערת כ"בית תוכנה" לצרכי ארנונה, שכן היא אינה עוסקת בייצור תוכנה, אלא במתן שירותים לתוכנה שפיתחה.

העובדות: ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית ת"א, בה נדחה ערר המערערת על החלטת המשיבה, לסווג לצרכי ארנונה את הנכס המצוי בחזקת המערערת כ"בניינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים, שירותים ומסחר". המערערת טענה כי שימושה בנכס הוא לצורך פיתוח וייצור תוכנה ומשכך הסיווג המתאים לנכס הוא "בית תוכנה" (סעיף 3.3.3 לצו הארנונה).

המערערת טענה כי היא עוסקת בפיתוח פלטפורמה טכנולוגית לניתוח נתונים ממידע ברשתות חברתיות. לטענתה, פעילותה נפרסת על פני שתי מדינות, כאשר המערערת, חברת האם הפועלת מישראל, עוסקת אך ורק בפיתוח תוכנה, ואילו חברת הבת הפועלת בארה"ב עוסקת אך ורק בשיווק ובמכירת התוכנה. בהחלטתה, קבעה ועדת הערר כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי עיקר פעילותה הוא ייצורי, כנדרש בצו הארנונה. מכאן הערעור.

נפסק: חיובי הארנונה השנתיים נקבעים לפי צו ארנונה שהעירייה מוציאה מדי שנה מכוח הסמכה הניתנת לה בחוק ההסדרים במשק המדינה. הצו השנתי קובע את תעריפי הארנונה לפי השימוש בנכסים ולפי מיקומם בעיר. קביעת התעריף לפי שימושי הנכס נעשית תוך סיווג הנכסים לסוגי שימושים שונים. סעיף 3.3.3 לצו הארנונה חל על בתי תוכנה "שעיסוקם העיקרי הינו ייצור תוכנה".

המערערת אינה חולקת על כך שהגדרה כ"בית תוכנה" מחייבת לעמוד בשני תנאים מצטברים: כי בנכס מתבצע ייצור תוכנה, וכי ייצור התוכנה הוא העיסוק העיקרי בנכס. המערערת חולקת על האופן שבו יישמה ועדת הערר את העובדות שהוצגו בפניה, בבואה להכריע האם תנאים אלה התקיימו במקרה זה.

הלכה היא כי היקף הביקורת השיפוטית של ערכאת הערעור על החלטת ועדת הערר היא מצומצמת. לפיכך, יש לדחות את טענות המערערת ככל והן מופנות כנגד ממצאים עובדתיים בהחלטת ועדת הערר, ובכלל זאת: הקביעה כי המערערת פיתחה תוכנה הניתנת להורדה באתר האינטרנט שלה ולהתקנה על מחשבים אישיים; כי מעדות עד המערערת עולה כי פעילותה אינה ייצור תוכנה בלבד, כי אם מתן שירותים; כי המערערת אינה מוכרת את התוכנה, אלא גובה תמורה בגין שירותים שהיא מעניקה על בסיס התוכנה; כי לפי דוחות המערערת מגמת הפיתוח בירידה ומגמת השיווק והמכירה בעלייה; כי מסגרת ההתקשרות של המערערת עם לקוחותיה מבססת את המסקנה כי פעילות המערערת אינה בעיקרה ייצור תוכנה ועוד.

עיון בחומר הראיות שהוצג לפני ועדת הערר מעלה כי לא נפל פגם באופן בו נקבעו הממצאים העובדתיים על-ידי הוועדה. מהעדויות עולה כי עיסוקה של המערערת אינו בייצור תוכנה, כי אם במתן שירותים המבוססים על תוכנה שפיתחה. המערערת לא הביאה כל ראיה לתמיכה בטענתה כי קיימות משימות פיתוח רבות לתוכנה. גם הסכם ההתקשרות שבין המערערת ללקוחותיה מלמד בבירור כי המערערת עוסקת במתן שירותים המבוססים על התוכנה שפיתחה. גם בדוחותיה הכספיים של המערערת הוגדרה הפעילות באופן דומה.

המערערת פיתחה תוכנה האוספת נתונים אודות מיליוני משתמשים ברשת, מנתחת את המידע ומציגה נתונים לפי דרישות הלקוח. לקוחות המערערת משלמים לה תשלום בגין השימוש בתוכנה ובתמורה הם מקבלים מידע שיווקי שמפיקה התוכנה. הגישה אל התוכנה מתאפשרת ללקוחות באמצעות אתר המערערת. הפעילות בנכס נוטה למתן שירותים מבוססי תוכנה והיא נעדרת את המרכיב ה"ייצורי" שבתכלית החקיקה.

סעיף 3.3.3 לצו הארנונה חל על בתי תוכנה "שעיסוקם העיקרי הוא ייצור תוכנה". המונח "בעיקר" מכוון הן למבחן מהותי (האם הפעילות הייצורית היא החלק העיקרי של הפעילות העסקית בנכס) והן למבחן כמותי (גודל שטח הפעילות הייצורית לעומת השטחים המשמשים לפעילות אחרת) [עניין ווב סנס - עמ"נ 29761-02-10; עניין אלעד מערכות - עמ"נ 12244-07-11]. בכל הנוגע ל"פעילות הייצורית" נקבעו בפסיקה מספר מבחנים, שאינם מצטברים, אלא מהווים אינדיקציות לבחינת הפעילות לצורך הסיווג [עניין פורמלי - עמ"נ 19893-02-12; עניין גאו דע - עמ"נ 186/07; עניין טרווליסט - עת"מ 239-08].

בפסיקה נקבע כי במקרים שבהם ייצור התוכנה אינו מיועד למכירה כסחורה, אלא רק משמש כבסיס למתן שירות, לא יסווגו בתי העסק כבתי תוכנה. כך גם בענייננו. המערערת מספקת ללקוחותיה שירותים שמטרתם מקסום הפרסום ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות, ואין עיסוקה בייצור תוכנה. החלטת ועדת הערר סבירה וראויה, ואין מקום להתערב בה. הערעור נדחה.