ת"ק 17596-10-10 לירן לביא נ' שופמיינד בע"מ ואח'

(פסק-דין, תביעות קטנות חדרה, השופטת קרן אניספלד, 21.12.2011): הנתבעת 1 היא מפעילת האתר "וואלה! שופס". הנתבעת 2 מציעה באתר מוצרים שונים מתוצרת LG. התובע רכש באמצעות האתר מחשב LG, שסיפקה לו הנתבעת 2. התובע טען כי רכש את המחשב על-יסוד פרסום באתר הנתבעת 2, לפיו במחשב מותקנת קישורית סלולארית, שבפועל סופק המחשב ללא התקן כאמור. באתר וואלה הופיע מפרט של המחשב ללא קישורית סלולארית, אך במקביל הפנה האתר לאתר הנתבעת 2, שקישר לכתבה ב- Ynet אודות המחשב (שציינה כי המחשב מאפשר תקשורת סלולארית). נפסק - במחשב התובע, להבדיל במחשבים מאותו דגם שניתן לרכוש באמצעות חברות הסלולאר, לא הותקן מתאם סלולארי. הנתבעות הן "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, הטומן בחובו איסור כללי על הטעיה של צרכן. עיקר טענות התובע כי ההפניות באתרי הנתבעות גרמו לו להאמין שבמחשב מותקן מתאם סלולארי. בעדות התובע היה לבסס טענות אלה. מן הראוי כי הנתבעת 2 תבהיר לציבור לקוחותיה את הפערים בתכונות המחשב ויכולותיו, ברחל-בתך-הקטנה, בהתאם לטיבו של הגורם ממנו הוא נרכש. הבהרה כזו לא מצויה באתר הנתבעת 2, לא על-גבי הכתבה, לא לצד הקישור שהפנה אליה ולא בדרך אחרת. יצירת קישור באתר הנתבעת 2, לכתבה בה הודגש יתרונו של המחשב בשל קיומו של מתאם סלולארי המותקן בו, ללא הבהרה בעניין, עולה כדי הטעיה. העסקה שעל-יסודה רכש התובע את המחשב מבוטלת. הנתבעת 2 תשיב לתובע את סכום העסקה וכן הוצאות בסך 1,000 ש"ח.

ת"ק 21892-07-11 סוניה מור נ' פרטנר תקשורת בע"מ

(פסק-דין, תביעות קטנות ראשון לציון, השופטת ד"ר איריס סורוקר): התובעת עתרה לחייב את הנתבעת לפצותה עבור נזק שנגרם לה כתוצאה מליקוי בגיבוי הנתונים שהיו שמורים במכשירה הסלולארי. התובעת היתה קשורה בהסכם עם הנתבעת לגיבוי ספר הטלפונים של המכשיר. הנתבעת טענה כי היה על התובעת לבצע גיבוי על הכרטיס החכם, אך היא הסתפקה בגיבוי על המכשיר עצמו. נפסק - הנתבעת לא סיפקה הסבר ברור ללקוחותיה בכל הקשור לדרכי הגיבוי ולטיבו. הדברים המוצגים באתר הנתבעת, הנראים לה ברורים ומובנים מאליהם, אינם ברורים להדיוט כלל ועיקר. באתר אין הסבר ברור לפיו יש לבצע גיבוי כפול, במכשיר עצמו ובכרטיס החכם. על הנתבעת, כספק השירות, היה להבהיר את הדברים ברחל בתך הקטנה. הנתבעת תפצה את התובעת ב- 500 ש"ח.

תא"מ 10877-12-10 מלכה בן-עוליאל נ' סלקום ישראל בע"מ

(פסק-דין, שלום ירושלים, השופטת תמר בר-אשר צבן): מכשיר הטלפון הנייד של התובעת נמסר לנתבעת לתיקון והוחזר לאחר שכל המידע שנאגר בזיכרון המכשיר נמחק. נפסק - התובעת פנתה וביקשה שלא יימחק המידע השמור במכשיר, גם אם מטעם זה לא יתוקן, אך למרות זאת המידע נמחק. הנתבעת הבהירה מראש שאיננה אחראית לשמירת המידע המצוי במכשיר שנמסר לתיקון ואף אינה אחראית לגיבוי מידע זה. למרות זאת, שעה שהתובעת פנתה מספר פעמים לנתבעת וביקשה שהמידע לא יימחק, היה על הנתבעת לעצור את תהליך התיקון ולהחזיר את המכשיר לתובעת. משלא עשתה כן, הרי שהתרשלה כלפי התובעת. יחד עם זאת, הפיצוי שנתבע מופרז. לא הובאה כל ראייה ממשית לנזק או באשר להיקף המידע שנשמר במכשיר ונמחק. אף לא הובאה ראיה כי מדובר במידע שאינו ניתן לשחזור במאמץ סביר.

ניתן לומר שהיום מצויה בתחום ידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש העובדה שמכשיר טלפון מהווים מעין "מאגר מידע פרטי נייד" של בעליהם, אך עדיין, אין בכך ללמד בהכרח על היקף המידע ששמרה התובעת ועל הקושי הכרוך בשחזורו. העובדה שהתובעת לא טרחה לדאוג לגיבוי של כל המידע שהיה אגור במכשיר, לא רק מצביעה על רשלנות תורמת מצדה, אלא מחלישה את טענתה באשר לחשיבות המידע. המידע הנאגר בכל אותם מכשירים ממוחשבים, גם עשוי להיעלם כמעט בהרף עין. מסיבה זו, במקביל להתפתחות הטכנולוגית, גם מתפתחים אמצעים רבים לגיבוי כל המידע ואף ישנה מודעות רבה לצורך באותם גיבויים. ניתן לגבות בנקל מידע השמור באותם מכשירים באמצעות אתרי אינטרנט המספקים שירותי גיבוי, שמירת המידע במחשבים אישיים, בתקליטורים חיצוניים, באמצעות disk on key ועוד אינספור אמצעים פשוטים, זמינים וזולים. חזקה על מי ששומר במכשיר הנייד מידע כה חשוב, שגם ידאג לגבותו. הנתבעת תשלם לתובעת 5,000 ש"ח והוצאות בסך 1,000 ש"ח.

ת"א 48511-07 ד"ר דב קליין נ' פרופורציה פי.אם.סי. בע"מ ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת חנה ינון): התובע הוא מנתח בעל שם בתחום הכירורגיה הפלסטית. לטענתו, הנתבעת 1, רשת מרפאות לניתוחים פלסטיים בשם "פרופורציה", מסרה לגוגל (נתבעות 2-4) צירופים שונים של שמו, כמילות מפתח שהקלדתן מובילה לשטח פרסום של הנתבעת וכקישור לאתר האינטרנט שלה. הנתבעות גורסות כי שיטת הפרסום של גוגל (Google AdWords) היא שיטה לגיטימית ונפוצה, כאשר לצד תוצאות החיפוש מוצגות גם פרסומות. נפסק - 

• פרופורציה פרסמה את שם התובע בסמוך לשמה, בטור השמאלי במסך המחשב שמציגה גוגל, המהווה איזכור גורמים אחרים בתחום פעולתה המסחרי של המפרסמת, שהינם "גורמים ממומנים" על ידה. פרופורציה חדלה מאזכור שמו של התובע מיד עם הגשת התביעה.
• ההבדל בין תוצאת חיפוש רגילה וממומנת הוא על-ידי סימון תוצאות החיפוש מצד שמאל והימצאותה של כיתובית מפורשת כי מדובר ב"קישור ממומן". חברות גוגל הישראלית והאירלנדית במקרה דנן, מקבלות הכנסה על פי מספר ההקלקות שבוצעו (Pay Per Click).
• צודק התובע בדרישתו כי שמו הפרטי או צירופי שמו לא יופיעו בגדר פרסום מסחרי המהווה קישור ממומן, בלא ידיעתו והסכמתו. שמו של אדם אינו מילה או מושג גנרי ואף אינו סימן מסחר, על-כן אין להשתמש בו כמושא לקישורי פרסום ממומנים המופיעים, בדרך כלל, בסמוך לשם המפרסם המצוי בשטח עסקי או כלכלי דומה לשלו, בלא הסכמתו. לעניין זה, קובע ס' 2(6) לחוק הגנת הפרטיות כי פגיעה בפרטיות היא "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח". 
• הנתבעת הסתמכה על פסק-הדין בעניין "מתאים לי", שם טענה המבקשת כי המשיבה רכשה מילות מפתח באופן המהווה הפרת סימן מסחר רשום שלה. במקרה דנן, מדובר במסירת מילות מפתח המהוות שם פרטי ולא סימן מסחרי, לכן אין לומר כי ביחס לו מהווה האינטרנט אתר פרסומי ככל מדיה המאפשרת פרסום. יהא ראוי לקבוע כך בהעדר רשות מבעלי השם הפרטי כי שמו יפורסם למטרה הקשורה בתחרות פרסומית.
• במקרה דנן, גובר האינטרס של שמירה על זכות אדם להימנע מפרסום שמו על-ידי אחרים, לשם פרסומת, בניגוד לרצונו, דבר המצוי בניגוד "לדין וכללי התנהגות סבירים", על האינטרס השיווקי ועל עקרון התחרות החופשית, שאף אליהם יש לשאוף. שאחרת, אין כל גבול לפרסום אודות פלוני אלמוני כקישור ממומן, אף בשטח זהה למתעניין בפרסום הראשי ודבר זה אכן מהווה פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברי כי שמו של אדם קניינו הוא.
• בהתחשב בכך שהתובע לא נקב במספר ידוע של פונים פוטנציאליים שנמנעו מלבוא לטיפולו עקב הפרסום ובהתחשב בכך שפרק הזמן בו פורסם הקישור שכלל את שם התובע היה כשנה וארבעה חודשים (וכן לאור העדות שמספר ההקלקות שהניב החיפוש בשם התובע היה מועט ולא הוביל לסגירת עסקאות) - הרי שראוי לשקול פיצוי לפי אומדנא. ראוי לזכור כי הנתבעת הסירה את שם התובע כקישור ממומן מיד עם הגשת התביעה ויש לתמוה מדוע לא פנו אליה קודם במכתב דרישה. הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 50,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח'

(פסק-דין, מחוזי מרכז, השופט פרופ' עופר גרוסקופף): האם מוטלת על בעל אתר, שבו מתנהל פורום הכולל קישורים לכתובות שבהן ניתן להוריד יצירות מוגנות בזכויות יוצרים, לדאוג מיוזמתו להסרת הקישורים - או שמא הוא רשאי לאמץ מדיניות פסיבית לפיה הוא פועל להסרת הקישורים רק לאחר שקיבל על כך התראה מבעל זכויות היוצרים? התובעות מלינות בעיקר על 2 פורומים המכונים Downloads ו"סרטים וטלוויזיה", שהכניסה אליהם מותנית ברישום ובתשלום דמי חבר. נפסק –

• בעלי ומנהלי פורומים שייכים לאותם גורמי ביניים שיתכן מאד כי הטלת אחריות עליהם תסייע לצמצם, במידה כזו או אחרת, את היקף ההפרות של זכויות יוצרים המבוצעות באינטרנט. אולם, התועלת שניתן להפיק מהטלת אחריות על בעלי אתרים ומנהלי פורומים בגין הפרות של זכויות יוצרים המתבצעות במסגרת הפורום לו הם אחראים, אינה מושגת ללא עלות כפולה: מבחינת בעלי אתרים ומנהלי פורומים היא גורמת לכך שמוטל עליהם נטל לספק שירות של ניטור וסינון שאין להם עניין לבצע; מבחינה חברתית העלויות המרכזיות הן הפגיעה בחופש הביטוי של משתמשים בפורומים אינטרנטיים, העלות שתתווסף להפעלתם של פורומים והאפקט המצנן (chilling effect) על הפעילות במסגרתם.
• לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן: הטלת אחריות ישירה להפרה כזו מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". עם זה, עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר (בין אם לעמוד הבית ובין אם לעמוד פנימי) אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור".
• (בעקבות ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושליים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ) אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".
• מודעותו של בעל אתר בו מתנהל פורום לכך שבאתר כזה או אחר ברחבי האינטרנט מתבצעת פעילות של הפרת זכויות יוצרים, להבדיל ממודעותו לעצם העובדה הכללית שבאינטרנט מתבצעות הפרות של זכויות יוצרים, היא, במקרה הרגיל, עניין שקשה להניחו. אף העובדה שבאתר הושם קישור לאתר מפר זה, לא מקימה במקרה הרגיל מודעות מסוג זה, אלא אם כן ניתן להוכיח כי בעל האתר ראה את ההודעה הספציפית הכוללת את הקישור והבין כי הקישור הוא להעתק מפר של היצירה. לפיכך, מודעות כזו של בעל האתר בו הוצב הקישור המפר לפעילות המפרה ניתן להוכיח, במקרה הרגיל, רק באמצעות מתן התראה לבעל האתר על קיומו של קישור לאתר המפר (ודוק, גם מודעות כללית לקיומו של נוהג מצד הגולשים להציב קישורים לאתרים מפרים אינה שקולה לידיעה בפועל של בעל האתר).
• דרישת התובעים כי מנהלי אתרים ידאגו מיוזמתם לביצוע ניטור של הפורומים המופעלים באתר שקולה, מעשית, לייחוס ידיעה קונסטרוקטיבית לבעלי ולמנהלי אתרים על המתרחש בפורומים המתנהלים באתר. דרישה זו אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן (בו הודגש הצורך להוכיח ידיעה בפועל – להבדיל מידיעה בכוח), והיא אף אינה רצויה מבחינה חברתית. הטלת חובה שכזו הופכת את בעלי האתרים ל"עורכים בעל כורחם", וזאת תוך שלילת האפשרות לקיומם של פורומים אינטרנטיים פתוחים, שאינם כפופים לכל סוג של צנזורה.
• אם כשההפרה מבוצעת במקום שבשליטת הנתבע סבר ביהמ"ש העליון בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן כי אין מקום להכיר בהפרה תורמת של הנתבע, מקל וחומר, כאשר זו מבוצעת במקום שמחוץ לשליטתו, וכל מעורבותו היא בכך שההפניה לאותו מקום נעשית מאתר שבשליטתו.
• הטלת נטל הפיקוח על כתפי בעלי אתרים אינה מוצדקת - לא במבחן היעילות ולא במבחן הצדק החלוקתי.
• לעניין היעילות – העלויות של הטלת חובת פיקוח על בעל אתר, לוודא שלא מתרחשות הפרות של זכויות יוצרים בפורומים שבאתר, הן גבוהות מאוד. מדובר לא רק בהשקעה נכבדה של משאבים, אלא גם בהכנסת מרכיב לא מבוטל של אי ודאות וסיכון, שכן לעיתים השאלה האם הקישור הוא לאתר מפר אינה פשוטה ומחייבת היוועצות במומחים. מנגד, פיקוח על ידי בעלי זכויות היוצרים, שגם עלותו אינה מבוטלת, נעשה על ידי גורם המודע היטב להיקף זכויותיו, ויכול בקלות רבה יותר לאבחן בין שימוש מותר ביצירה לבין הפרה של זכויות יוצרים. בנוסף, לבעלי זכויות היוצרים יש יכולות להקים גופים שיתמחו באיתור הפרות באינטרנט, ולכך יש יתרונות על פני ביזור המאמץ לאתר הפרות על בעלי אתרים רבים, שאינם מיומנים בפעולות אלו.
• לענין הצדק החלוקתי - לפורומים באינטרנט יש שימוש משמעותי חוקי, ולפיכך אין הצדקה חלוקתית לראות בהם כמי שצריכים לשאת, מניה וביה, בעלויות של פעילויות בלתי חוקיות המתאפשרת באמצעותם.
• הטלת חובה כללית על בעל אתר בשל הפרה תורמת מוצדקת לפיכך, הן מבחינת דרישת הידיעה והן מבחינת דרישת התרומה הממשית והמשמעותית, רק לאחר שנמסרה לבעל האתר התראה על קיום הקישור המפר, והוא נמנע, ללא הצדקה מספקת, מלנקוט בפעולות להסרת הקישור לאתר המפר. בנסיבות אלו אין בעל האתר יכול עוד לטעון להעדר מודעות לתרומתו להפרה הקונקרטית. זאת ועוד, להימנעות מנקיטת פעולה להסרת הקישור המפר יש משמעות של הרשאה, ואולי אף של עידוד, ובשל כך הוא הופך לגורם התורם באופן משמעותי לביצוע ההפרה.
• יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").
• אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.
• אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור. התביעה נדחתה.

א 12281/07 נתן הופמן נ' תפוז אנשים בע"מ

(פסק-דין, שלום ת"א, השופט חגי ברנר): תביעת לשון הרע. התובע הוא חברו של צד ג'. השניים נהגו לגלוש שעות רבות בפורום מניות ואופציות מעו"ף באתר "תפוז", שמפעילה הנתבעת. בין החברים פרץ סכסוך והם החלו מקניטים איש את רעהו מעל במת הפורום. לטענת התובע, הנתבעת חבה כלפיו בלשון הרע ואף התרשלה בניהול הפורום. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' נגד חברו של התובע, מפרסם ההודעות. נפסק - דין התביעה להידחות. הדברים שפרסם צד ג' (האשמת התובע כי הוא מעלים מס) מהווים לשון הרע (תביעה בין השניים הסתיימה בפשרה). אין מקום להטיל אחריות על הנתבעת בשל הפרסום, שכן לא היא שביצעה אותו. אמנם, הפרסום קיבל במה באתר הנתבעת, אלא שהיא אינה המפרסמת, אלא מי שהעמידה פלטפורמה טכנית עליה ביצע צד ג' את הפרסום. ס' 11 לחוק איסור לשון הרע מטיל אחריות על אמצעי תקשורת בשל פרסומי לשון הרע שנעשים אצלו. לפי הגדרת החוק, אתר אינטרנט אינו אמצעי תקשורת. ייתכן שיש מקום לתקן את החוק ולהתאימו להתפתחות הטכנולוגית שחלה מאז חקיקתו. הנתבעת אינה יכולה למנוע פרסום דברי לשון הרע בזמן אמת, שכן אין לה שליטה על דברי הבלע שמי מהגולשים מקליד. לנתבעת יש רק את היכולת הטכנית להסיר פרסום לאחר שעלה לאויר, ובלבד שנמסרים לה פרטים מזהים אודותיו, על-מנת שניתן יהיה לאתרו בין עשרות אלפי הפרסומים הלגיטימיים. ניתן לשקול הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר, אם נמנעו, ללא הצדקה, מלמחוק פרסום פוגע תוך זמן סביר לאחר שתשומת לבם הופנתה לקיומו של הפרסום. במקרה זה, פניות התובע לנתבעת ביחס לפרסומים היו מבולבלות וחסרות פרטים מספקים. הנתבעת ביקשה פעמיים מהתובע כי ישלח לה קישור לפרסומים, אך התובע לא עשה כן.

א 2347/07 ארתור פרנק ואח' נ' אולסייל.קום בע"מ ואח'

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט יהודה פרגו): בקשה לאישור תובענה ייצוגית. המבקשים משתתפים במכירות פומביות הנערכות באתרי המשיבות 1-6, בהם מוצעים למכירה פומבית מוצרים של ספקים רבים (המשיבים 7-70). לטענת המבקשים, באתרי המכירות קיימת התערבות שיטתית בלתי הוגנת במכירות הפומביות, המתבטאת בשימוש אסור במשתתפים פיקטיביים לצורך העלאת מחירים. נטען כי ההצעות הפיקטיביות נעשות במשותף על-ידי האתרים והספקים וכי נמנע מהמבקשים ומחברי הקבוצה לרכוש את המוצרים במחיר נמוך יותר. המשיבים דוחים את הטענות ומכחישים הפעלת משתתפים פיקטיביים על-ידם או מטעמם. נפסק - 

• המכירה הפומבית האינטרנטית מתאפיינת באנונימיות של המשתתפים בה כלפי הציבור. אנונימיות זו אינה קיימת מול אתרי המכירות. גם זיהוי מלא, לרבות פרטי כרטיס אשראי, אינו יכול למנוע השתתפות אסורה או בלתי ראויה, בוודאי בזמן אמת. המבקשים לא היו מסוגלים להציג בפני ביהמ"ש ראיות ישירות על השתתפות פיקטיבית.
• אמנם אנונימיות זו יש בצידה חשש להשתתפות של גורמים שאינם משתתפים על-מנת לזכות, אולם היתרון הרב בקיומן של מכירות פומביות ובשמירה על הפרטיות והאנונימיות של המשתתפים, המניעה רבים להשתתף במכירות אלו, גובר על החשש מפני ניצול לרעה של אנונימיות זו. גם אם הייתה השתתפות כלשהי בלתי כנה, היא הייתה בשוליים ולא השפיעה על התוצאה הכוללת.
• לא עלה בידי המבקשים להוכיח את קיומם של תנאי הסף המהותיים, המצטברים והמתחייבים לצורך אישור הגשת התובענה הייצוגית. את הבקשה יש להגיש רק לאחר בדיקה, מחקר ושיקול דעת מעמיק. דין הבקשה לאישור התובענה הייצוגית - להידחות.
• יש לדחות את טענת המבקשים כי אם קיים חסר כלשהו בראיות שהוצגו, הוא נובע מחסר בנתונים המצויים בשליטת הנתבעים. את החסר הנטען, היו צריכים המבקשים להשלים באמצעות הגשת בקשה לגילוי ועיון במסמכים. המבקשים לא ביקשו צו כאמור, למרות ידיעתכם כי זכותם לעשות כן. כל שביקשו הוא לשמר את מסד הנתונים הקיים אצל המשיבים, אך המבקשים לא הגישו בקשה לאפשר להם לעיין במסד זה, כדי לבדוק ולבסס את הנטען על-ידם ואין להם אלא להלין על עצמם.
• המבקשים לא הוכיחו שקיימת להם עילת תביעה אישית נגד מי מהמשיבים. המבקשים לא הוכיחו כי במכירות בהן השתתפו נטל חלק משתתף פיקטיבי מטעם מי מהמשיבים וכי הייתה בכלל השתתפות כזו במטרה להעלות את מחיר המכירה או לסכל את ביצועה במחיר שאינו כדאי למשיבים.
• המבקשים צירפו טבלאות שערכו בעצמם או על-ידי ב"כ. ראוי היה שהגשת בקשה, כה חריגה ונדירה בהיקפה, תעשה רק לאחר בדיקה מדוקדקת ומחקר מעמיק, תוך היוועצות עם מומחים בדבר (בנושאים של סחר אלקטרוני, מחשוב ותכנות, סטטיסטיקה ועיבוד נתונים). הסקת מסקנות בנושאים אלו יכולה להיעשות רק על-ידי מומחים בדבר. המבקשים העתיקו בעצמם את הנתונים מאתרי המכירות והחליטו מהן האינדיקציות על-פיהן יבחנו הנתונים, מבלי שיש להם את הידע המתאים. בכך כשלו המבקשים. התוכנה, באמצעותה דגמו את הנתונים, הינה חסרה ואינה מספקת להסקת מסקנות המבקשים.
• לצורך בדיקת התוכנה, השתתפו המבקשים עצמם במאות אחדות של מכירות פומביות ללא כוונה לזכות בהן. השתתפות זו של המבקשים הייתה למעשה השתתפות פיקטיבית.
• גם לאתרי המכירות וגם לספקים היה אינטרס שלא תהיה השתתפות אסורה. השתתפות כזו, עשויה היתה לסכל את המכירה ועמה את קבלת התמורה או העמלה. אם בכל זאת - בשוליים של המכירות הפומביות - מצא מאן דהוא דרך להערים על אתרי המכירות ו/או על הספקים, אין לזקוף זאת לחובת המשיבים. תמיד תימצא דרך להערים על האתרים, ביחוד כאשר הדבר נעשה באמצעות שימוש בזהות אמיתית של בן משפחה או אדם פרטי.
• בשלב מסוים, החליטו המשיבים לנסות ולהשיג ראיות חסרות באמצעות פנייה ישירה למשיבים, על דרך "עדי מדינה". אין זה מקובל להגיש תביעה שהינה מעין "כתב אישום" נגד 70 נתבעים, ללא ראיות מבוססות ולאחר מכן לחפש את הראיות החסרות, כפי שעשו המבקשים.
• לא עלה בידי המבקשים להוכיח שבמכירות הפומביות בהן השתתפו, כך גם במכירות פומביות אחרות, נטל חלק משתתף פיקטיבי מטעם מי מהמשיבים ו/או שהיתה השתתפות כזו שגרמה נזק להם ולאחרים. נהפוך הוא, בבדיקות מדגמיות שנעשו, נמצא שבמכירות הפומביות בהן השתתפו המבקשים, כך גם במכירות אחרות אותן הם דגמו, לא הייתה השתתפות פיקטיבית מטעם מי מהמשיבים.

תא"מ 14089-08-09 אבירם אוהד פאי נ' שלומי פנחס

(החלטה, שלום פתח-תקווה, השופטת ריבה שרון): המבקש הוא צלם אירועים וחתונות. המשיב ורעייתו התקשרו עם המבקש לצילום חתונתם, אך לא היו מרוצים משירותיו. בסמוך לסיומו של תיק שניהלו הצדדים בביהמ"ש לתביעות קטנות, פורסם במספר אתרי אינטרנט מכתב אנונימי המזהיר מפני שימוש בשירותי המבקש. המבקש סבר כי מקור הפרסום במשיב ומכאן מקור התביעה שעילתה לשון הרע. הבקשה היא לחשיפת פרטי גולש אינטרנט ובפרט להורות למשיב לחשוף את כתובת הדוא"ל שלו ולהורות למשיבות הנוספות, המפעילות אתרי אינטרנט, להצליב בין כתובת זו לבין כתובת הדוא"ל ממנה נשלח הפרסום. נפסק -

• זכותו של אדם לפרטיות מעגנת בחובה את הזכות לאנונימיות. היקפו של חופש הביטוי בעידן האינטרנט אינו דומה לזה שהיה טרם תקופתו, באשר הנגישות לכל פרט כמעט בלתי מוגבלת וחוצה יבשות וחלל. במבחן המציאות, האפשרות לאנונימיות ברשת אינה חוסמת גורמים שונים מפני פרסום והפצת כל מסמך העולה על דעתם, לרבות כזה העלול לכלול ביזוי, השמצה ופגיעה בשם טוב.
• האפשרויות העומדות בפני משתמשים ברשת מאפשרות לחורשי רעה להסתתר מאחרוי מסך וירטואלי בלתי חדיר ולשגר מסרים באופן אנונימי, ללא יכולת עיקוב ממשית. כך עלולים להיגרם נזקים בלתי הפיכים לפרטים ולגופים, לרבות פגיעה בזכות היסוד לשמירה על שמם הטוב, שהינה אחת מאושיות כל משטר דמוקרטי.
• הלכת רמי מור [בה נפסק כי אין לבית משפט סמכות להורות על חשיפת פרטי גולשים אנונימיים, וזאת בהעדר הסדר חוקי המאפשר זאת בישראל] היא הלכה מחייבת, אך היא חלה על מקרים שנסיבותיהם דומים לנסיבות העניין שנדון באותו מקרה. העקרון שקבע המשנה לנשיאה השופט ריבלין, אינו חל על נסיבות מקרה זה ויש לאבחנו מתחולת הכלל. בנסיבות המקרה, יש לנקוט בגישה שהתוותה בפסק-דינו של השופט רובינשטיין, שהיה בדעת מיעוט.
• הצדדים הרלבנטיים להכרעה הם המבקש, הטוען לפגיעה בשמו הטוב; המשיב, הנחשד להיות המעוול האנונימי; והמשיבות, המחזיקות לכאורה בנגישות למידע שיוכל לנסות ולזהות את המעוול האנונימי.
• בהלכת רמי מור, דובר בהודעות אנונימיות שפורסמו בפורום באינטרנט, אשר מבקש החשיפה טען כי הוציאו את דיבתו רעה. המבקש בעניין מור לא ידע את זהות המפרסם ואף לא היו לו חשדות כלפי מאן דהוא. לעומת זאת, במקרה זה יש למבקש "חשוד עיקרי". המבקש אינו עותר לקבל את פרטי הגולש, אלא מסתפק בהשוואת כתובות הדוא"ל של המשיב ואשתו, לבין כתובת המייל ממנה נשלח הפרסום למחזיקות המידע. ככל שיימצא שאין זהות, ממילא אין בקשה לחשיפת פרטי הגולש האחר. זהו ההבדל העיקרי.
• בנוסף, בעניין רמי מור המבקש לא הגיש הליך עיקרי, אך הצהיר שחשיפת זהות המפרסמים נועדה לשם קיום הליך כזה בעתיד. נאמר כי ביהמ"ש אינו נכנס לתמונה קודם שמוגשת תביעה. במקרה זה, הוגשה הבקשה לצד הליך עיקרי וכדי לאפשר את בירורו.
• באיזון בין זכות המבקש לחשיפת פרטי הגולש האנונימי לבין זכות המשיב והאינטרס הציבורי לשמירה על פרטיותו ובחובה - אף ההגנה על האנונימיות של הגולשים ברשת, גוברת במקרה זה זכות המבקש להגן על שמו הטוב ועל פרנסתו. הואיל והבקשה אינה לחשיפת פרטי גולש אנונימי, שאין בידו להתנגד לבקשה, הרי שיש לאבחן בנסיבות המקרה את הלכת רמי מור. השאלה שעל הפרק היא בדבר קיומה של זהות, אם בכלל, בין מפרסם הפרסומים נשוא הבקשה ובין המשיב ואת זאת יש לאפשר.
• המשיבים ימסרו את פרטי כתובות הדוא"ל שלהם. על המשיבות 2-4 (בעלות האתרים) לערוך הצלבה בדרך של חשיפה בינארית ("כן" או "לא") בין כתובת המייל של המשיבים לבין כתובת המייל ממנה נשלח הפרסום. המשיבות 2-4 תאתרנה את כתובות ה-IP מהן נשלחו הפרסומים אצל כל אחת מהן ואלו תופקדנה בידי ביהמ"ש ברשימה חסויה.

ת"צ 30284-01-10 שמעון דבוש נ' קונקטיב גרופ בע"מ ואח'

(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת רות רונן): בקשה לאישור תביעת המבקש כתובענה ייצוגית. עניין הבקשה במכרזים הנערכים על-ידי המשיבה 1 באתר האינטרנט 1BUY1. טענתו המרכזית של המבקש היא כי המכרזים באתר הם הימורים אסורים וכי המשיבה הטעתה אותו ביחס למהות האתר, שאינו אתר מכרזים. נפסק -

• האם ה"מכרזים" באתר הם משחקי הימורים אסורים (לפי חוק העונשין)? התשובה לכך חיובית. חרף העובדה שהמשיבה מכנה את פעילות האתר כ"מכרזים", אין מדובר ב"מכרז". מטרת עריכת "מכרז", מבחינת המזמין, היא לקבל את ההצעה הטובה ביותר. ה"מכרז" דנן לא נועד לכך והראיה היא שהמכרז מציב מחירי מקסימום להצעות, הנמוכים בהרבה ממחיר השוק של המוצרים ה"נמכרים". מבחינת המזמין, המכרז נועד כדי לאפשר לו לגבות מהמשתתפים את דמי ההשתתפות.
• האתר מנהל משחק נושא פרסים, הם המוצרים הנמכרים. הזכייה נובעת מהיכולת לנחש את ההצעה הגבוהה ביותר שטרם הוצעה. גם המודל העסקי של המשיבים אינו מודל של מכירה למרבה במחיר, אלא גביית כספים מהשחקנים עבור ההשתתפות. גם מחוות דעת מומחה המשיבה עולה כי המשחק באתר הוא משחק ניחושים.
• כדי לבחון האם המשחק באתר הוא הימורים, יש לבחון האם הגורם המכריע לזכייה בו הוא "חוכמה", או שהתוצאה נקבעת בעיקרה על-ידי מזל או גורל. העובדה כי עשויים להיות שחקנים המבינים באסטרטגיות תבוניות, בעלי יכולת ניתוח כמותי של סיכונים, הבנה הסתברותית והכרה סבירה של תורת המשחקים - אין בה כדי לשלול את אופיו של המשחק כהימורים.
• כדי לבחון משחק מסוים ולהכריע באשר למהותו, כאשר יש בו גם אלמנט תבוני וגם אלמנט של הסתמכות על מזל, יש לבחון גם האם מדובר במשחק שיש בעריכתו תועלת חברתית, כלכלית או אחרת, או שמא הוא מסב בעיקר נזק למשתתפים בו. ביחס למשחק דנן, קיים סיכוי סביר כי המבקש יוכיח כי לא קיימת תועלת חברתית/כלכלית בעריכתו. לאור העובדה כי יש במשחק מרכיב דומיננטי של ניחוש או הימור, נכון להגדיר את המשחק כ"הימור" לצרכי בקשה זו.
• המבקש טען כי חלק מהמכרזים היו "פיקטיביים", בהם בפועל לא זכה אף אחד מהמשתתפים. למבקש קושי ממשי בהוכחת הטענה, כאשר כל המידע הרלבנטי מצוי בידי המשיבים. בהליך גילוי המסמכים, ניתנה למשיבים הזדמנות להוכיח כי אכן כל המוצרים נשוא המכרזים נרכשו על-ידם. המשיבים לא עשו זאת ונותרו עדיין מכרזים רבים שביחס אליהם לא ניתנה תשובה ברורה של המשיבים. המשיבים לא נתנו לכך הסבר המניח את הדעת. בשלב זה של הדיון, המבקש הוכיח סיכוי סביר כי תביעתו תתקבל. המבקש אף טען כי המשחקים באתר נערכו בניגוד לתקנון והמשיבים לא התייחסו לטענתו זו ולכן גם את טענה זו הוכיח המבקש ברמה הנדרשת.
• קיים סיכוי סביר שהמבקש יוכיח את טענתו לפיה המשיבים ערכו באתר משחקי הימורים אסורים, הפרו את תנאי התקנון ואף ערכו משחקים בהם זכה זוכה "פיקטיבי". ביהמ"ש אישר הגשת תביעה ייצוגית בעילה של הפרה חובה חקוקה (סעיף 225 לחוק העונשין), הטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן (באשר להפרה נטענת בענין הגשת הצעות שלא יכלו להתקבל, הצעות פסולות והצעות בסכומים ש"יצאו מהמכרז", עילה של הפרת הסכם (בעניין משתתפים וזוכים פיקטיביים) ועילה של היות ההסכם בלתי חוקי. המשיבה תשא בהוצאות המבקש בגין הגשת הבקשה בסך 50,000 ש"ח.

א 176992/09 אתי טל אברמוב נ' אביב פרנקל ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת שושנה אלמגור): תביעת לשון הרע. הנתבעת 2 היא מפעילת "המרכז לאמנות הפיתוי" (לרבות אתר המרכז ופורום הגולשים), המציג עצמו כמי שמסייע לגברים "לשפר את חייהם בתחומי הדייטינג והזוגיות". הנתבע 3 הוא מנהל המרכז. התובעת, כתבת ידיעות אחרונות, הכינה תחקיר ביקורתי אודות המרכז. לאחר פרסום התחקיר, פרסם הנתבע 1 (בוגר המרכז), בפורום באתר המרכז, פרסום פוגעני ובדיוני אודות התובעת. נפסק -

• הפרסום מהווה לשון הרע. האדם הסביר יראה בתיאור ההתנהגות המיוחסת בו לתובעת תיאור מבזה, לעגני ומשפיל. הכתמת שמה של התובעת כמי שאינה פועלת לאור שיקולים ענייניים ומקצועיים, אלא ממניעים זרים, עלולה לפגוע בשמה הטוב גם בפן המקצועי. הפרסום גרר תגובות מצד גולשים נוספים, לפיכך פרסום הדברים בפורום עונה על הגדרת יסוד ה"פרסום". אין לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בחיבור היתולי וסטירי ולא בהוצאת דיבה.
• התובעת גילתה את הפרסום שנה לאחר שפורסם. היא טוענת לאחריות הנתבעים 2-3 מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הנתבע 3 היה מנהל פעיל בפורום. הוא הבחין בפרסום ובתגובות לו עוד ביום הפרסום. הפרסום הוסר לאחר שב"כ התובעת פנה אל הנתבע 3 בעניין. 
• יש להשית על נתבעים 2-3 אחריות לפרסום לשון הרע באתר, מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין. בעלי אתר מרשתת ומנהליו יכולים לצפות כי השמצות שתיכתבנה בפורום על פלוני תפגענה בשמו הטוב. במקרה הקונקרטי, הנתבעים יכלו לצפות כי הפרסום נשוא התובענה יפגע בתובעת. כללי הפורום אסרו לנקוט בשפה בוטה או מעליבה, מכאן שהנתבעים צפו פגיעה באנשים דוגמת התובעת.
• במקרה דנן הנתבעים 2-3 היו צריכים לצפות את הפגיעה בתובעת מראש, מיד כאשר קראו את הפרסום המשמיץ. הנתבע 3 קרא את הפרסום מיד שפורסם ואף הבין שחלק מחברי הפורום סברו כי מדובר בסיפור אמיתי. למרות זאת, לא הואיל להסיר את הפרסום במשך שנה, אלא רק לאחר פניית התובעת. מנהל פורום סביר היה מסיר את הפרסום הפוגעני מהר ככל האפשר מרגע שנודע לו דבר קיומו. 
• לנתבעים 2-3 לא היה כל קושי להסיר מהפורום פרסומים והם נהגו לעשות זאת במקרים שבהם נתנו גולשים במה למתחריהם. לא כך עשו במקרה דנן, כאשר פורסם בפורום פרסום שהיה בו משום לשון הרע. ביושבם בחיבוק ידיים במשך שנה, התרשלו הנתבעים ובכך גרמו נזק לתובעת. הנתבע 1 ישלם לתובעת סך של 70,000 ש"ח (ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח). הנתבעים 2-3 ישלמו לתובעת 30,000 ש"ח (ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח).